פת"ח: חַרַכַּת תַחְרִיר פַלַסְטִין (בערבית: התנועה לשחרור פלסטין)

רקע
תנועה לאומית פלסטינית שהפכה לגורם הדומיננטי ביותר בתוך ארגון אש"ף. התנועה הוקמה בכווית ב-1959 על ידי קבוצה של פליטים פלסטינים אשר בראשם יאסר ערפאת, נוכח אכזבה גוברת מן ההנהגה הפלסטינית המסורתית ומשליטי מדינות ערב שלא קידמו את פתרון "הבעיה הפלסטינית".
אחרי תבוסת צבאות ערב במלחמת 67, אש"ף השתחרר במידה רבה מתלותו במצרים ושאר מדינות ערב, והחל צובר פופולריות ולגיטימיות בקרב הפלסטינים. בשנת 1968, השתלטה תנועת הפת"ח על הארגון. מנהיג ומייסד הפת"ח, יאסר ערפאת, נבחר ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף. בכך פת"ח הפך לגורם הדומיננטי ביותר בתנועה הלאומית הפלסטינית. ב 1974 הוכר אש"ף על ידי מדינות ערב כנציג הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני. כעבור כחודש, כאשר הוזמן ערפאת לנאום בעצרת הכללית של האו"ם.

אידיאולוגיה
מאז השתלטותה של הפת"ח על אש"ף, הפכה דרכה של הפת"ח לדרכו של אש"ף ולדרכה של התנועה הלאומית הפלסטינית כולה.
פת"ח פיתח את דוקטרינת המאבק המזוין. המוטו שלה הוא: "יש לשחרר את פלסטין ולחסל את מדינת ישראל; אין להכיר בישראל או בזכויותיו של העם היהודי להגדרה עצמית בפלסטין המנדטורית; הדרך לשחרור פלסטין היא דרך מאבק מזוין נגד יעדים ישראליים בארץ ובעולם."
המאבקים בפת"ח הביאו לפיצול בארגון ולהיווצרותם של שורה של ארגונים חמושים, המזוהים עם הפת"ח, שאינם נמנים על המוסדות הרשמיים של התנועה. ביניהם: "התנט'ים" (תנזים), "גדודי חללי אל-אקצה", "פת"ח הביטחון המסכל", "פת"ח המודיעין הכללי", "פת"ח הוועד המרכזי", "פת"ח חזבאללה" וגם ארגונים המקורבים לחמאס או לג'האד האיסלאמי. אירגונים אלה ביצעו פעולות טרור רבות כנגד צה"ל ואזרחי מדינת ישראל, פעולות שגבו את חייהם של יותר מ 1110 ישראלים.