בחלומי הבאתי את סבא רבא שלי היישר מפולין האפורה לבסיסי צה"ל.
הוא נכנס בש"ג, החייל אמר לו להציג תעודה. סבי, רועד מהתרגשות, הראה לו את המספר של אושוויץ, והש"ג נתן לו להיכנס – החייל ידע כי זה גם הצבא שלו…
ראיתי אור בעיניים של סבי כשהוא ראה את מיטב בחורי הארץ לבושים במדים. אצל יהודי הגולה מדים היו תמיד סימן לעם אחר שהתעלל בהם כיוון שלא רצה אותם בארצו. ולפתע – מדי צה"ל על גופי בחורים חסונים, צבריים שמוכנים לשרת את המדינה.
הוא הביט במפקדים צועקים: "אחריי" בכל כוחם, וגדוד חיילים, כמו להקת אריות, מסתער איתם על המטרות. הוא התבונן בנשקים תלויים על הכתף ולא מסתתרים בסליק. הוא שמע חיילים המדברים בשפה עתיקה-נושנה, שמתנגנת כה יפה על שפתיים מודרניות. והוא ראה תפילות שהתפלל במרתפים חשוכים באירופה מתגשמות אל מול עיניו הזקנות.
השמחה גאתה בלבו של סבי. הוא הלך ולחץ את ידיהם של כמה מפקדים, שהרגיש כי הם שלוחיו ושליחי דורות אלפיים. וכשמפקד הבסיס הציע לו סיור על הטנק, הוא נעמד על הברזל הקר, וכשדמעה מנצנצת בעיניו הוא ברך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".