במשך תקופה ארוכה התרגלנו לשמוע אותו ממשיל את החוסן שלנו לקורי עכביש, מתרברב על החולשה שלנו, ועל כך שלא נישאר פה לעוד הרבה שנים.
בשנת 2006, החברה הישראלית שמעה לעתים קרובות [מדי…] את דברי הרהב של חסן נסראללה, מזכ"ל החיזבאללה, מתגרה שוב ושוב בישראל. כשחיזבאללה חצה את הקו האדום ובבוקרו של ה-12 ביולי חטף שני חיילי מילואים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ממשלת ישראל וצה"ל החליטו שלא להשאר חסרי מענה. כוחות צה"ל נכנסו לתוך שטח לבנון בנסיון לעצור את החוטפים ולהחזיר את החיילים החטופים הביתה. ירי טילים ומטל"רים* רחב היקף אילץ את ישראל להישאר בלבנון ולבצע פעולה נרחבת בנסיון לעצור את ירי הטילים.
תגובת צה"ל הפתיעה את חיזבאללה בנחישותה ובעוצמתה, הפעילות המסיבית של ישראל בלבנון פגעה משמעותית בכוחו של חיזבאללה וצמצמה את יכולתו לשגר רקטות ארוכות טווח. התרברבותו של חיזבאללה על חולשתה של החברה הישראלית התבדתה בעקבות התמיכה הנרחבת לה זכתה פעילות צה"ל בלבנון, המוטיבציה וההתגייסות של אנשי המילואים.
הכוחות נאלצו לפעול בתווך קרקעי ובתנאים מבצעיים לא מוכרים כמו שמורות טבע ולהתמודד עם בעיות באספקה ובחופש תנועה בצירים. הייתה זו שעתם של החיילים והמפקדים הזוטרים. בדרגים הבכירים המשימות לא היו ברורות, והמטרות היו לא מחודדות, אבל בדרגים הנמוכים ובדרגי הביניים, החיילים והמפקדים גילו נחישות ואומץ לב, והובילו לעובדה שבכל מפגש עם האויב ידנו היתה על העליונה.