כששאלתי את ציון, השכן שלי שעלה מאתיופיה, "איפה נולדת"? ציפיתי לשמוע תשובה כמו: "איכילוב" או "שערי צדק" או אולי "בית החולים האוניברסיטאי בגונדר שבאתיופיה", אך הוא רק אמר: "בדרך". ואני, ילד קטן ותמים, פקחתי את עיניי בפליאה ושאלתי: "בדרך לאן"?
שם הוא נולד. בדרך לארץ ישראל. אמו הייתה בהריון , היא נתמכה באביו. הם צעדו עם שלושת ילדיהם הקטנים ועם עוד עשרות חבריהם מן הכפר באתיופיה, הם הלכו ברגל קילומטרים רבים, ועל אם הדרך נולד ציון.
הם חצו מדבריות לאין סוף, רק כדי שעיניהם תחזינה ולו פעם אחת באהובתם-ארץ ישראל. הדרך הייתה קשה – השמש המדברית הקופחת, שודדי דרכים, מגיפות וחרפת רעב. אך כל זה כמו נשכח כשהמטרה הייתה כה ברורה ואליה כל הדרכים הובילו.
אחרי שרבבות אנשים עברו את דרך החתחתים הזו מאתיופיה לישראל ברגל, החליטה מדינת ישראל, שאחד מהערכים החרותים על לוח ליבה הוא 'להיות הבית לכל יהודי בתבל ולהמשיך ולקדם את התהליך ההיסטורי של קיבוץ הגלויות'. להעלות את המשתוקקים לציון למטוסים, ובכך לקדם את התהליך ההיסטורי של קיבוץ הגלויות. מדינת ישראל תכננה מבצע כדי להשיב את האחים האבודים לבית היהודי, מבצע שכונה: "מבצע משה".
וכך, ממש כמו משה רבנו המוביל את עמו במדבר אל עבר הארץ המובטחת, העלו בני בניו של משה, שמונת אלפים מאחיהם במבצע מרהיב אל אותה הארץ, הארץ שחיכתה להם ממש כמו אז, ישנה-חדשה.
ומאז, כשאני פוגש את השכן שלי, במעלית או במעלה הרחוב, אני חושב לעצמי שאולי בעצם לכולנו יש תרמיל מאובק מדרך שעברנו. בין אם היא יצאה מפולין, ממרוקו או ממצרים. כל הדרכים מובילות לירושלים.